לא יכולים להילחם
אין לאף אחד ספק שזו ממשלה ימנית, ממשלה שבה הימין תופס מקום של כבוד בכל ההחלטות החשובות, כולל עסקאות שבויים וכל לחימת ״חרבות ברזל״. צריך לזכור: הפוליטיקאים הם אלו שמחליטים, הצבא מבצע. לא ההיפך.
אחד הדברים שמתרחשים היום הוא בפשטות שאנחנו ״תקועים באמצע״. בעזה אנחנו לא יכולים לחדש לחימה מול החמאס, ובלבנון אין לנו אפשרות להפציץ בדאחיה, ביירות, צור ושאר מקומות שחיל האויר היה רוצה להפציץ.
הסיבה, כפי שכולם יודעים, נקראת ״דונלד טראמפ״ שבפועל – קובע מה יהיה כאן מבחינה מלחמתית, בין אם נרצה או לא.
אז איך הגענו לכך?
אין איזו סיבה X שבגינה המצב נהיה כך, אלא מספר סיבות שהצטברו יחד ושבגינן הגענו למצב הזה. הנה חלק מהסיבות:
- המלחמה עצמה כללה חלקים שאף אחד בעולם המערבי לא היה מסכים להם, כגון מניעת כניסת סיוע הומניטרי, השטחה מאסיבית שלא תמיד היתה מוצדקת ועוד.
- כל מיני ״מבצעים״ פרי מוחם של כל מיני אנשי צבא לשעבר שדחפו למוחם של פוליטיקאים ומשם זה הגיע כדרישות ישום לצה״ל (ודרישה – לא להיכנס למו״מ לשחרור חטופים כי ״חטופים משחררים רק במבצעים״ כפי שאמר זאת איש צבא בדימוס לסמוטריץ׳)
- הזנחה מוחלטת של דוברות ויחצנו״ת נכונה בתקשורת המקומית והבינלאומית. ״אנחנו צודקים״ – זו לא שיטת דוברות.
- אין תוכנית של ״היום שלאחרי״. צחי הנגבי ניסה להקים משהו, והיו הרבה ששמו לו מקלות בגלגלים.
- לא היתה מעולם תוכנית לחימה סדורה
- בזבוז מטורף של הזמן לשווא (התעקשות לא לשחרר מחבלים, דבר שהוצע עוד מההתחלה ע״י החמאס ובישראל התנגדו, אך לאחר לחץ טראמפ – כמעט כולם שוחררו, למעט נוחבא)
- בשלב מסוים הימין הקיצוני ״חטף״ את מהלכי הלחימה לטובת פנטזיית כיבוש עזה והתיישבות בה מחדש.
- תוכנית הסיום של המלחמה היתה יותר פנטזיה מאשר מציאות.
אפשר להמשיך ולתאר עוד סיבות, אבל הנקודה ברורה: גם עכשיו הלחימה לא היתה מסתיימת והשבויים עדיין היו שם – לולא התערבות טראמפ,קושניר, ו-וויטקוף, תוך הפעלת לחצים מצד הנשיא. אני חייבת לציין: עד היום, התוכנית האמריקאית נחשבת בהחלט כפנטזיה (בחלקה השני) – רמז: החמאס התפרק מנשקו? הפסיק לשלוט בעזה?
הסיבות שתיארתי לעיל (ואחרות) גרמו לעולם לשנוא אותנו, להחרים אותנו, ולגרום לאנטישמיות לנסוק מעלה, ובמקרים כאלו, אחד הדברים הראשונים שפוליטיקאים מקומיים מחליטים לשעות – הוא לעצור כל מכירה – בין אם זה נשק ותחמושת, טכנולוגיה, חלקי חילוף ועוד ועוד, ואכן – זמן קצר לאחר התחלת המלחמה, מדינות רבות הודיעו כי הן משעות את יחסי המסחר איתנו.
מי לא השעה? הממשל האמריקאי שכמובן שמח למכור לישראל מגוון חלקי ציוד, טילים, רקטות, נשק, טרקטורים ועוד ועוד. טראמפ דאג שישראל תקבל את הכל (במחיר מפולפל כמובן, כספי הסיוע נוצלו עד תום וישראל היתה צריכה לשלם תוספות).
ואז בעצם התגלה המחיר המדיני: טראמפ מעכשיו מכתיב. ישראל רוצה להפציץ את איראן לאחר שהוא (טראמפ) הכריז על הפסקת אש? טראמפ מתקשר ומורה להחזיר מיד את המטוסים. בישראל החליטו להפציץ את קטאר? טראמפ דואג לטקס ״זובור״ בבית הלבן בזמן ביקור ביבי – עם דרישה שביבי יקריא בטלפון ״מכתב התנצלות״ לאמיר קטאר תוך שנציג קטאר משגיח על העניין, והיו עוד מקרים רבים, כולל האחרון שבו ראש הממשלה מיהר להכריז שמטוסינו בדרך להפציץ בלבנון, הלבנונים שמעו, יצרו קשר עם טראמפ שבתגובה יצר קשר עם ביבי בדרישה לבטל מיידית את ההפצצה. היא בוטלה.
ועכשיו אנחנו תקועים, בגלל אותן החלטות אומללות ובגלל התלות שיצרנו בטראמפ.
האם היה ניתן לעשות דברים אחרת? בהחלט. לקח לממשלה יותר משנתיים להבין שאין דרך צבאית לחסל את החמאס או לשחרר את השבויים. לו היתה נכונות לשחרר את האסירים הפלסטיניים תמורת השבויים, תוך שיתוף במו״מ של כמה שיותר מדינות (נכון, הרוב בין כה היו עוזרים בערך כמו החתולים שלי… אבל הכבוד) – היינו יכולים לסיים את חלק השחרור ממזמן, לקבל קרדיט עולמי ואז להתחיל לחשוב איך אפשר לטפל בחמאס (תוך שיתוף מדינות כמו קטאר, טורקיה, מצרים ואפילו ירדן), איך והיכן להפעיל לחצים. האנטישמיות לא היתה כה עולה ואולי היינו מצליחים להציל חלק מהיחסים הדיפלומטיים…
אבל כל הפיסקה לעיל היא בתיאוריה. יש דברים שאפשר לעשות מעכשיו – והוא שת״פ של פיתוח ויצור יחד עם האירופאים במקום רק עם האמריקאים – החל ממטוסים, טילים, כתבמ״ים ועוד. גם התעשיה פה היתה מרוויחה וגם (אולי) לא היינו בני ערובה של טראמפ, אבל אני בספק אם ישראל תהיה מוכנה להתחיל לעשות שינויים. אחרי הכל – ראו את משרד הבטחון: 3 שנים שאוקראינה ורוסיה נלחמות עם רחפנים שמשתמשים בסיבים, ופה אפילו לא ניסו לחשוב על פתרון לכך בזמן שחיזבאללה (וכנראה חמאס) אימץ זאת בשמחה…
